ביקורת ספר: שלום לך עצלות

לביקורת המקורית בוואלה! תרבות

נושא הישיבה עסק הפעם ב"מוטיבציה במקום העבודה". כשהגיע תורה של קורין מאייר לדבר, היא העזה להתוודות שהסיבה שהיא מגיעה לעבודה היא כדי להביא אוכל הביתה, לא יותר ולא פחות. "שקט מוחלט השתרר במשך 15 שניות, וכולם לבשו ארשת של אי נוחות", היא מספרת בספרה "שלום לך עצלות". בעגה השכונתית קוראים לפליטת הפה של מאייר, "טעות של בית סוהר" - הרי הכלל הראשון בארגון הוא הז'רגון - לעולם אל תסטו מהשפה הגרוטסקית של תורת הניהול ושל "התרבות הארגונית" (אחד האוקסימורונים הגדולים שיצאו מבית המדרש של "בית הספר למנהל עסקים של הרווארד", שני אולי רק לשקר של "רוח הארגון"). מבחינתו של הארגון אתם "משלבים את חזונכם האישי עם חזון הארגון", "ממצים פוטנציאל אישי וארגוני" או סתם "מתפתחים ליניארית". בטח שלא רק עובדים בשביל הכסף.

מאייר אמנם לא הצליחה (כמה מפתיע), להחזיק מעמד באותו "ארגון" (חברת החשמל הלאומית של צרפת למקרה שתהיתם), אבל לפחות יצא לה יופי של רב מכר מחוויותיה שם: ספר שחושף בדרך צינית ומלאת הומור את האמת המרה מאחורי מקומות העבודה המודרניים. לא משנה אם אתם עובדים בשלוחה של מייקרוסופט בהונדורס או במפעל לייצור מהדקי נייר בחדרה, הם תמיד שם: השפה הארגונית, יחסי הכוחות, הבוסים והבחורה המעצבנת ממשאבי אנוש שאוספת מכם את הכסף עבור מתנת יום ההולדת לבחור המוזר שאף פעם לא החלפתם איתו מילה. כולם בניו של "הארגון", נכדיו ונכדותיו של הקפיטליזם.
עבור מאייר, כתיבת הספר היתה חבל ההצלה מאותו ארגון ארור שבו עבדה. עבורכם השכירים ("בני הדמות המודרנית של העבד", כפי שמכנה אתכם מאייר) עשוי להיות הספר מדריך הישרדות להתמודדות עם תחלואי הארגון. כל זאת כמובן אם לא תסנוורו מהפיתויים שהארגון ממטיר עליכם במטרה לרפות את ידיכם, החל ממדבקות לרכב, לטיול משרדי לאילת וכלה בחשבון הוצאות - תלוי כמובן במיקומכם בהיררכיה.

ארגון Über Alles

השאיפה של מאייר היא שתציצו פנימה ותשאלו את עצמכם את השאלות החשובות באמת: בשביל מי בכלל אתם עובדים? בשביל מה אתם עובדים? ואיך לעזאזל נכנסו מילים כמו "למקסם", ו-"למנף" ללקסיקון שלכם. אם התשובה לפחות לאחת השאלות היא "הגשמה עצמית", מצבכם רע. אם אין לכם בכלל זמן לחשוב על שאלות אלו מכיוון שבדיוק יש לכם "קרייסס" בעבודה ואתם עסוקים בלעשות "צ'קינג" של פרויקט "הניו מרג'ינג'" מצבכם רע מאוד.
מאייר רוצה ללמד אתכם להיות עצלנים. אל תתנו לתרגום הדו משמעי של שם הספר לבלבל אתכם (מעניין כמה חנויות ספרים יתבלבלו וימקמו את הספר החתרני הזה בספריית "העזרה עצמית" לצד "הסוד" ו-"מרק עוף לנשמה"). היא מבקשת שתפתחו את החלון במשרד המצומק שלכם ותתנו לעצלות להיכנס פנימה. כבר בתחילת הספר היא משגרת לעברכם טיל נ"מ – נגד מוטיבציה: "במשחק הגדול של הארגון, הוא תמיד השחקן הראשי", היא כותבת, "ואתם? אתם אינכם אלא חיילים על לוח המשחק שלו, והמשימה שמואילים להאציל עליכם היא מתנה שהארגון מעניק לכם. אומרים תודה לאדון או לגברת, מפגינים נימוס וצייתנות, לא מרימים את הקול כדי לא להפריע וממתינים בשקט לתשלום המשכורת בסוף החודש. חשבתם 'להוכיח את עצמכם', להרשים 'בהשכלה' שרכשתם, 'להיות חסרי תחליף' למעסיק שלכם? טעיתם כבר בהתחלה. אתם כאן כדי למכור את עצמכם ולייצר מכירות" (עמוד 32).

הפרמיה משתלמת?

הספר "שלום לך עצלות", אמנם נכתב בימי התפוצצות בועת הדוט.קום, אך כמובן שהוא רלוונטי לימים אלו. פרק אחר פרק, עוברת מאייר על אבני היסוד של הארגון ועושה מהן גיבץ'. היא מלגלגת על שפת הארגונים המודרנית המתובלת באנגלית ועל העובדה שלמרות ש"זה הכל כסף", אסור באמת לדבר על זה (במקום זה משתמשים במילים כמו: תקבול, תוצאה, הכנסה, פרמיה). מאייר מבכה את חיי המדף הקצרים של העובד הממוצע, ותאריך התפוגה שלו - מגיל 45 ומעלה. לטענתה מדובר באמצעי מחוכם של הארגון להרחקת מקורות המחאה: "בן החמישים גמיש פחות מעמיתו בן השלושים הדבק במשרתו הקבועה הראשונה, ושגורמים לו לחשוב שנפל בחלקו מזל גדול ששומרים לו מקום בליהוק הגדול של העסק". היא סורקת את מגוון הטיפוסים המרכיבים את הארגון:המנהל הרדוד חסר החוליות שבחיים לא קרא ספר, המהנדס ("הארגון לא אוהב את אלה המכונים בתיעוב 'הספרותיים'. אלה 'לא יודעים לעשות כלום' והם 'חולמים'. לעומתם המהנדס יודע לעשות דברים, הוא למד מתמטיקה"), המאמן האישי ("טפיל המוצץ את כספו של הארגון") והעובדים ("אפסים, כנועים ובטלנים").

מול כל אלו מבקשת מכם מאייר לנקוט "פרזיטיות דיסקרטית אך לא מתפשרת". היא אמנם דוגלת בטקטיקה של "אי פעולה" שהיתה גורמת אפילו למהטמה גאנדי להחוויר, אבל לפחות בפרק השני היא חושפת ספק פנטזיה ספק הלצה שהתעוררה בה בכל פעם שהיא השתתפה בעוד ישיבה משעממת – לחטוף את המנכ"ל ולכרות את ראשו. (צחוק הגורל, חמש שנים לאחר כתיבת הספר, בימי המשבר הכלכלי, יהפוך אקט חטיפת המנהלים לטרנד של ממש בצרפת). מאייר לא מסתפקת בהסתה לרצח, ומנפקת בסוף הספר מספר עצות בסגנון "איך לא לעשות כלום ועדיין לשמור על מקום עבודתכם", כשמעל הכל עומד כלל הברזל מספר אחת של השכיר בן ימינו, עצה שתעמוד תמיד במבחן הזמן, אפילו בעידן הסופר טכנולוגי שבו אנו חיים: "לעולם אל תצא למסדרון בלי שתהיה תקועה לך איזו תיקייה תחת זרועך".

"שלום לך עצלות" / הוצאת בבל

השר ירוק, הממשלה קצת פחות

יומיים בלבד לאחר שוועדת השרים לענייני חקיקה בחרה לא לאשר עשרה חוקים סביבתיים ציינה היום (שלישי) הכנסת את יום איכות הסביבה. הוועדות הרבות שהתכנסו לדון במשך היום בנושאים סביבתיים שונים, הנאומים היפים, הנוכחות של חברי הכנסת ושלל המצגות המרתקות, לא יכלו להסתיר את מורת הרוח של הארגונים הירוקים ממה שמסתמנת עד כה כממשלה אנטי סביבתית. לטענתם, למרות שלראשונה מזה שנים רבות יושב במשרד להגנת הסביבה שר שבאמת רוצה לפעול ולשנות, תוקעת הממשלה מקל בגלגליו, ועוצרת את המהפכה הירוקה.
מורת רוח זאת מגיעה, להזכירכם, חצי שנה בלבד לפני ועידת האקלים בקופנהאגן. ועידה שבה תצטרך ישראל להציג בפני שאר מדינות העולם את מדיניותה הסביבתית ולקבוע: האם ישראל מיישרת קו עם אירופה והממשל האמריקאי החדש או שמא קונה את מקומה ב"ציר הרשע האנטי הסביבתי", לצד מדינות מזהמות כמו סין והודו.


יום הסביבה בכנסת התחיל דווקא באווירה אופטימית. ועדת השרים להגנת הסביבה ושינוי האקלים אישרה בישיבתה את הצעת השר להגנת הסביבה גלעד ארדן להקים צוות מנכ"לים שיגבש תוכנית לאומית הכוללת מתווה פעולה להיערכות מדינת ישראל לשינוי אקלים. על פי הצעת ארדן, אמורה התוכנית לכלול התייחסות להיערכות ולמוכנות לשינוי האקלים ונקיטת אמצעים להפחתת פליטות גזי חממה. גם בדיון בוועדת הכלכלה נחל ארדן הצלחה. הוועדה אישרה את הצעתו לקבוע תקנות המחייבות פרסום נתוני צריכת הדלק וזיהום האוויר הנפלט מרכבים חדשים. על פי התקנות, בכל פרסומת לרכב חדש, תופיע דרגת זיהום האוויר המבוססת על מזהמי האוויר וגזי החממה הנפלטים מהרכב.

בהמשך היום כבר בא לידי ביטוי הפרדוקס שבו מתנהל המאבק להגנת הסביבה בישראל: המון דיבורים יפים, מצגות מפוצצות וכוונות טובות מול אטימות בירוקרטית במקרה הטוב או כניעה ללחצים עסקיים במקרה הרע. לדוגמא, הדיון שהתקיים בשדולה הסביבתית החברתית בנושא אי קיום חוק האכיפה הסביבתית ברשויות המקומיות.
לפני כשנה אושר בכנסת חוק שמעניק לפקחי הרשויות המקומיות סמכויות נרחבות בכל מה שנוגע לאכיפה סביבתית. החוק, שאותו יזם ח"כ דב חנין, היה אמור להיכנס לתוקפו עוד יומיים. משרד הפנים החליט כי הוא עדיין לא ערוך ליישום החוק והחליט לעכבו. בדיון היום, ציין חנין שכיום ישנם רק 40 פקחים של המשרד להגנת הסביבה ועד שעשרות אלפי פקחי השלטון המקומי לא יזכו לקבל סוף סוף סמכויות אכיפה נגד עברייני סביבה, ימשיכו עסקים לזהם מבלי לשלם על כך.

הדיון המסכם של השדולה עסק בהיערכות המדינה לוועידת קופנהאגן. ח"כ אופיר פינס (עבודה), יו"ר עמית של השדולה הסביבתית חברתית, ניצל את הדיון כדי לתקוף בחריפות את הממשלה על החלטותיה לדחות את הצעות החוק הסביבתיות. "משהו מעיב על היום הזה. ביקשנו לפרוץ היום דרך אך נתקלנו בחומה בצורה", אמר פינס. לדבריו, "11 מתוך 12 הצעות טובות והגיוניות נדחו על ידי הממשלה. הכנסת אמנם עברה מהפך סביבתי, אבל בסופו של יום התהליך לא מגיע לממשלה. הממשלה תקועה בעבר והנושא הסביבתי תקוע בתחתית סדר העדיפויות הלאומי. אם לא נצליח לקדם את סדר היום הסביבתי אנו גוזרים על האזרחים לחיות בסביבה מזוהמת ומסוכנת הגורמת למחלות ומוות, כל זה בגלל ממשלות שלא מצליחות להבין כי הגיע הזמן לשינוי חוקתי". גם ח"כ ניצן הורוביץ (מר”צ) התייחס לאכזבה הקשה מהממשלה. הורוביץ אמר: "צר לי שהממשלה דוחה הצעות חוק כמו אנרגיה מתחדשת, שהעלינו יחד עם ארגוני הסביבה. ההצעה היתה יכולה לעזור עם האתגר של קופנהאגן".

השר ארדן, נציג הממשלה שזכה למחמאות רבות מהארגונים הסביבתיים על תפקודו עד כה סיפר על המאבק הקשה שהוא מנהל מול השרים על מנת לקדם את הצעות החוק הירוקות. ארדן התייחס להיערכות המשרד לוועידת קופנהאגן ואמר כי "הצבנו את נושא קופנהאגן בראש סדר העדיפויות". ארדן סיפר כי "הוקמה ועדת מנכלי"ם לתיאום בין משרדי הממשלה בנושא ההכנה לקופנהאגן וההתמודדות עם משבר האקלים, ובכוונת המשרד להתקשר עם חברת ייעוץ עולמית על מנת להוכיח את הכדאיות הכלכלית בפעילות סביבתית והפחתת פליטות. עדיין, יש שרים ופקידים שלא מאמינים שניתן לדרוש לחסוך בחשמל ולכן שיתוף הפעולה של השדולה הוא קריטי".
בתום הדיון עברו חברי הכנסת לאולם המליאה. שם, בסופו של דבר, עלה להצבעה רק חוק סביבתי אחד. "קופנהאגן מחכה לנו", אמר פינס בתקווה שדבריו יחלחלו בסופו של דבר לאוזני השרים ושאר חברי הכנסת. נכון להיום, קופנהאגן אולי מחכה לישראל, אבל ישראל בהחלט שלא מחכה לקופנהאגן.

לכתבה המקורית בוואלה

על העיני ועל הראסי

גם את שעות השינה המעטות שהתאפשרו לו מכורח הנסיבות לא הצליח רם בלינקוב לנצל. מדי כמה דקות התעורר הממונה (לשעבר) על התקציבים באוצר שטוף זיעה ואחוז אימה. בסיוטיו ראה בלינקוב איך עובדים בכל הארץ מתאגדים, נלחמים בתנאי העבדות המשפילים שאליהם כבר התרגלו. מכאן, חרד בלינקוב, ההדרדרות תהיה מהירה: העובדים המאוגדים ילחצו, המעסיקים יתקפלו, הצמיחה של חברות שונות במשק תיעצר, הכלכלה הישראלית תתרסק וישראל תגמור כמו איסלנד רק בלי ביורק.

לסיוט החדש/ישן של בלינקוב וחבריו לאוצר יש שם - קוראים לו עופר עיני, ונכון לכתיבת שורות אלו, הם יעשו הכול כדי לעצור אותו, כולל אפילו להתבכיין אצל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. אל תאמינו לדמוניזציה שבלינקוב והתקשורת הכלכלית המגויסת עושים לעיני. הרפורמות שעיני הצליח לדחוף לתקציב הדו שנתי הם הבשורה הכי משמחת לציבור העובדים בישראל. קחו לדוגמא את הרפורמה העונה לשם "חיזוק העבודה המאורגנת לשיפור זכויות העובדים".

מדובר ברפורמה שנועדה להקל על עובדים המבקשים להתאגד במסגרת ההסתדרות או ארגון עובדים אחר. נכון, גם היום קובע החוק כי אסור למעסיק למנוע מעובדיו להתאגד אך בפועל, מספיק שעובד רק יזמזם להנאתו את הפועל א.ג.ד והוא ימצא את עצמו קרוב לוודאי בתור ללשכת התעסוקה. הרפורמה של עיני תכלול סנקציות חריפות כלפי מעסיקים המאיימים, אפילו בעקיפין על עובדים המבקשים להתאגד ולהקים ועד.

תחביב ישראלי נוסף שעיני מתכוון לחסל הוא הלנת שכר. מדובר בתחביב פופולרי ביותר במחוזותינו, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. למה לשלם לעובד בזמן אם אפשר למתוח את הגבולות, להשאיר את הכסף עוד כמה ימים/שבועות/חודשים בבנק, לנצל את הריבית ולשלוח מייל יבשושי בתפוצה משרדית "כי בשל המשבר הכלכלי משכורות חודש אפריל יתעכבו". עיני מבקש להטיל סנקציות פליליות על מליני השכר, החברים באוצר מתנגדים כמובן. מה אכפת להם מהעובדים? העיקר שהחברות ישגשגו ויכניסו כסף לקופת המדינה, מה שנקרא "הגונב מגנב פטור", גרסת אגף התקציבים.

הסכנה: שוטרים רעבים

עיני הוא לא שה תמים (איריס דומאני)

לא הספיק לכם? הנה עוד כמה סיבות לתלות פוסטר של עיני במשרד: הסכם הקובע כי מעביד לא יוכל לפטר עובד בעת חופשת מחלה בתשלום. הסכם הקובע כי עובד יהיה זכאי לנצל עד 90 יום בשנה, במקום 30 יום כיום, לטיפול בילדו החולה במחלה ממארת (טפו טפו טפו , לא עלינו). הארכת תקופת ההתיישנות לצורך הגשת תביעה לפיצוי כספי ממעסיק שפגע בכם, משנה כיום לשלוש שנים. החלת החובה על המעסיקים לנהל משא ומתן עם עובדיהם על הסכם קיבוצי ( בלי להכריח אותם להתחייב לכך), ומתן אפשרות לשוטרים להתאגד במסגרת ההסתדרות ולקבל ייעוץ משפטי וכלכלי.

הסעיף האחרון הוא קצת טריקי. שונאיו של עיני טוענים כי מדובר בדרך מתוחכמת שלו להכניס עוד מיליונים לקופת ההסתדרות. גם אם הם צודקים, זה כלל לא משנה. השוטרים במדינת ישראל נדפקים על בסיס יום יומי. זכויותיהם נפגעות והם סובלים מעוולות רבות. לא סתם פורסם השבוע כי המשטרה אינה מצליחה לגייס כוח אדם איכותי. שוטרים מאוגדים יוכלו לדאוג לעצמם טוב יותר מאשר מדיניות ה"הפרד ומשול" הקיימת כיום. חשוב לזכור כי החוק אוסר על אנשי כוחות הביטחון לשבות, מה שאומר שסכנה ממשית לביטחון הפנים לא באמת קיימת. הסכנה האמיתית לביטחון הפנים היא שוטרים רעבים.

פרסומת

נכון, עיני הוא לא שה תמים. ההסכם עם קופות החולים ראוי וצריך להיבדק, אולם אין שום הצדקה למסע הצלב נגד עיני שמנהלים בלינקוב וחבריו. יכול להיות שבאוצר, כמו אזרחים רבים במדינת ישראל, מפחדים מחזרה לימים שבהם ההסתדרות היתה מוקד הכוח המרכזי במדינה. הימים האלו כבר לא יעשו קאמבק. מי שכן עשויים לחזור הם הימים שבהם עובדים בישראל נהנו מביטחון תעסוקתי, ומגב רחב. במידה והרפורמות של עיני יתקבלו וייושמו, יש סיכוי שימים אלו יחזרו, ולעיני יהיה חלק מרכזי בכך. המסקנה? עיני טוב לעובדים, ושלא יעבדו עליכם.

14 שנה למותו של דוד אבידן- פרויקט מיוחד

לינק לפרויקט מיוחד שהרמנו בוואלה! לציון יום השנה ה-14 למותו של דוד אבידן, לא סתם אדם, אלא אדמילה שיוצר ממשירה

אחד במאי עצוב

זה כבר הפך לתסריט שנתי קבוע: כמה עשרות לובשי אדום יתקבצו ברחבת הסינמטק. מישהו אחד ינאם בעברית, האחר בערבית, דן תורן יפרוט על הגיטרה את "אימפריות נופלות לאט", ומישהו יצעק "יחי המהפכה". מחיאות כפיים והביתה. בתוך הסינמטק עצמו יתכנס קהל יאפי מחויט ויצפה במרתון סרטים על הפרת זכויות עובדים בעולם השלישי. בתוככי העולם הקטן שלהם באולם 2 בסינמטק הם ירגישו מוגנים מהבלי "הקפיטליזם החזירי", ובעיקר נקיי מצפון. כמה מהם יודעים כי רק לפני שנתיים הפך אותו סינמטק לזירת גלדיאטורים.

מצד אחד, סדרנים עובדי חברת כוח אדם, אנשים ללא דמי הבראה, ימי חופשה, קרן פנסיה או החזרי נסיעות. מהצד השני, הנהלת מוסד התרבות הליברלי ביותר בארץ, זאת שתילחם על הזכות להקרין את "ג'נין, ג'נין", אבל תסרב להכיר בזכות הבסיסית של עובדיה להתאגד. סליחה, היא בכלל לא תכיר באותם אנשים "כעובדיה", ותשלח אותם לדבר לקיר, משמע למנהל חברת כוח האדם. בסוף העיתונות תתערב, והשקט והתנאים הסוציאליים יחזרו למקומם.

מה משותף לסינמטק,למוזיאון ת"א לאמנות ולאקדמיה הישראלית? א. שלושתם מוסדות שחרטו על דגלם את ערכי ההומניזם, זכויות אדם וליברליות, ב. בשלושתם התנהלו בשנים האחרונות מאבקי עובדים קשים נגד פגיעה בזכויותיהם, ג. כל התשובות נכונות. המסקנה? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו האחים עופר.

לא צריך לקחת את הקורס "זכויות עובדים בישראל- יש חיה כזאת?" באוניברסיטת תל אביב כדי להבין מדוע מצבם של העובדים בישראל הולך ומדרדר משנה לשנה, מדוע יש עובדים מפוחדים וחסרי זכויות, מדוע יש עובדים עניים, כן ,כאלו שעובדים במשרה מלאה ועדיין לא גומרים את החודש. כדי להבין מדוע המשפט "זכויות עובדים בישראל" הוא אוקסימורון, צריך לעשות מסע אל לב המאפליה של השמאל הישראלי ולגלות את האמת. זהירות, התוצאות לא מומלצות לאידיאליסטים או לנאיביים.

שמאל מנותק, מדושן ובעיקר צבוע

"האם שמעתם את סגן נשיא האינטרנציונאל העולמי מר שמעון פרס מתבטא בנושא?" (ניר לנדאו)

"לא צריך לקחת קורס באוניברסיטת תל אביב כדי להבין מדוע מצבם של העובדים הולך ומדרדר" (שרון בוקוב)

"בסוף העיתונות תתערב והשקט והתנאים הסוציאליים יחזרו למקומם" (רויטרס)

השמאל הישראלי ממרצ ועד מפלגת העבודה הוא מנותק, מדושן ובעיקר צבוע. בישראל 2009 מתקיימים עשרות מאבקי עובדים, ולמרות זאת העולם שותק. האם שמעתם פעם את סגן נשיא האינטרנציונאל העולמי מר שמעון פרס מתבטא בנושא? ומה לגבי מנהיג מפלגת הפועלים הישראלית האדון אהוד ברק? (דרך אגב, לא אמרת שאתה מוכר את הדירה במגדלי אקירוב?), אתם יודעים מה, בואו נתעלם לרגע מהפוליטיקאים הישראלים, להם אנחנו כבר מזמן לא מאמינים, בואו נבדוק מה המצב אצל אנשי הרוח שלנו. מה שלומך אדון עמוס עוז? בוקר טוב מר גרוסמן, מתי בפעם האחרונה חתמתם על עצומה שלא קשורה לכיבוש? מתי התבטאתם בנושא קצת אחר, נניח השביתה של מנחי האוניברסיטה הפתוחה? מאבקם של עובדי גן המדע בנס ציונה, או העובדים הסוציאליים?

מקובל לחשוב שאמיץ הוא מי שבוחר לצאת נגד הכיבוש ולמען שכננו הפלסטינים. בולשיט. כל מתרגל המשתכר שכר מינימום באוניברסיטה יודע שהדרך למעלה היא על רכבת הפוסט ציונות. אומץ משמע להיכנס ברקטור אוניברסיטת ת"א בעקבות הוראתו לקליניקה למען זכויות עובדים בפקולטה למשפטים להפסיק לייצג את התאגדות העובדים במכון ויצמן. זה האומץ האמיתי. לירוק לבאר שהעניקה לך רק בשנה שעברה תואר של "דוקטור לשם כבוד", האומץ להיכנס באמא של הממסד למרות שיש סיכוי שבערב תפגוש אותו בתור לקופות באופרה. רק ככה יבוא השינוי המיוחל. רק ככה התקשורת תתעניין והעניין יעלה לסדר היום הלאומי.

פרסומת

בניגוד לתבוסתנות הכל כך מאפיינת את השמאל הישן, אנו עדים בימים אלו לניצוצות של תקווה. ניצוצות שמגיעים מהתארגנות אחרת. התארגנות שכוללת בתוכה עשרות התארגנויות קטנות וששואפת לייצר שמאל חדש. בינתיים זה קורה במפגשים אינטימיים, חוגי בית שבהם מדברים בעיקר על הקשר. הקשר של השתוללות הקפטילזם, הכיבוש, הפגיעה באיכות הסביבה ואובדן הערכים והסולידאריות בחברה הישראלית. ההתארגנות הזאת חיה ובועטת בעיקר במרחב הווירטואלי אבל לא רחוק היום שבו היא תקרום עור וגידים, תספח לתוכה את שארית הפליטה הסוציאל-דמוקרטית של הפוליטיקה הישראלית ותמריא למעלה. ועד אז? נתראה ברחבת הסינמטק גם בשנה הבאה. חג פועלים שמח לכולם

תל אביב לא מתה

תל אביב מתה. כך לפחות טוען העיתונאי איתמר בן כנען במאמרו בשבוע שעבר בעיתון "העיר", הוא מסביר כי אחרי שנים שבהן שימשה העיר כמבצר האחרון מפני גל הבובליליזם וה"הישרדות" ששטף את ישראל, נכבש גם המעוז האחרון. שורות, שורות הם יוצאים מהבונקרים השונים ברחבי העיר, ידיים מאחורי הראש, האוזן השלישית, אורנה ואלה, הקנטינה והסינמטק, כולם נפלו, אחד אחר השני, דגל הריאליטי מתנוסס אל על, והשליט האמיתי, הלא הוא מר אביגדור ליברמן יכול לחכך ידיו בהנאה. לא עוד בירת המערביות הישראלית, עיר הסובלנות, השפיות והליברליות . מעתה אמרו דין תל אביב כדין ישראל - לאומנית, בהמית, גזענית , אופורטוניסטית. המשימה הושגה. אה – מה - יאאאא!

קל מאוד לבטל את טענותיו של בן כנען באצטלא פסיכולוגית כזו או אחרת. הרי בכל זאת מדובר באותו כותב שבשנים האחרונות חושף בפני הקוראים שבוע אחר שבוע, תחילה במגזין "טיים אאוט" ( שאנוכי נמנה עם צוות כותביו), ואחר כך בעיתון "העיר" (שבן כנען משמש כעורך התרבות שלו), את חיי המין הססגוניים שלו, את מסעות הסמים, והלילות הדקדנטיים במסעדת הקנטינה. האם האיש שהמציא מחדש את ההדוניזם התל אביבי מכה על חטא? מה פתאום. אצל בן כנען וחבורתו היו מסעות התענוגות לטענתו, לא יותר "מסקרנות תמימה", ומה אלו לעומת הבהמיות של חגיגות הקוק והאורגיות של התל אביבים החדשים – אותם ערסים על ג'יפים שהשתלטו על העיר והכתימו בשחור את העיר הלבנה של בן כנען.

ולמרות כל זאת, ועל אף הריח הגזעני שעולה מהטקסט של בן כנען ( שיאמר לזכותו שהוא לא מכחיש כי הערגה שלו לתל אביב של פעם מתכתבת עם געגועיו לשלטון האליטות הישנות של מפא"י), אי אפשר להתעלם ממנו. מלבד העובדה כי מדובר באחד ממושכי העט המוכשרים ביותר בארץ, עומד בן כנען על מספר נקודות מעוררות מחשבה ושמחייבות תגובה מיידית.

תל אביב לא מתה. היא חיה ובועטת יותר מתמיד. תרבותית ופוליטית. הניוון והאפאטיות של דור ה- X , התחלפו בכוחות חדשים, רעננים, בועטים. נכון, מדובר בקרב קשה, תרבות ההון שלטון והרינגטון חזקה יותר מאי פעם, אבל אף אחד לא מתכוון לוותר. על כל תערוכת "צבע טרי" ממוסחרת אחת קמות בין לילה חמש תערוכות אלטרנטיביות, על כל יוצר מדושן שמוכר נשמתו לזכייניות קמים עשרה זמרים רזים ועצבניים. ובתחום הפוליטי? הבחירות האחרונות, הן המוניציפאליות והן הארציות הוכיחו כי תל אביב מעולם לא היתה כל כך אקטיביסטית. 45,651 תושבים, קצת יותר מסך כל אנשי האיים הקטנים (הריף ראף, האוזן השלישית וכו) שאותם מתאר בן כנען כאיים של מחאה פוליטית, הצביעו בבחירות המוניציפליות האחרונות למועמד שמגדיר עצמו קומוניסט. אחרי שנים של שיממון, הפכו ישיבות המועצה לחגיגה דמוקרטית מפוצצות בעשרות צעירים שבאים לפקח על נבחריהם. גם הבחירות הכלליות לכנסת ה-18 הוכיחו שוב כי תל אביב היא עדיין בירת השמאל וכנראה תישאר כזאת לנצח. שלא לדבר על הפגנות המחאה במהלך מלחמת לבנון השנייה והקריאה הנחרצת שהובילה העיתונות המקומית נגדה.

הסצינה לא מתה, היא רק התפצלה לעשרות תתי סצנות ייחודיות וצבעוניות. צודק בן כנען. תם עידן מלכי חיי הלילה או היום. לא עוד אלתרמן שעומד בכניסה ל"כסית" ומחליט מי ייכנס ומי לא, אלא עיר שפתוחה לכולם ולא רק לבנים של "פלדמן, שניר, הורוביץ, ויזלטיר וכדומה". עיר שבה מתקיימות זו לצד זו סצנות שלכל אחת מהן מקצב שונה וייחודי וביחד הם יוצרות את הצליל של העיר ללא הפסקה. סצינת רוק עם בסיס איתן בלבונטין 7, בוהמיה צעירה שנעה במשולש שבין הבאצ'ו, הפרוזדור והריף ראף, זירת היפ הופ ומוסיקה אלקטרונית איכותית של מקומות כמו "הבלוק", "השסק" ו"הברזילי", משוררים צעירים וזקנים ב"נסיך הקטן", מתחמי בילויים של יאפים משעממים בצפון הישן ובנמל תל אביב וכן, גם "עולם הקוק, החגיגת וה'אח־שלי־גיבור' של הזיזי טריפו, המנטל, הלאנדן והדאדא". אפילו סצנת הגייז, שבעבר סבלה משלטון יחיד, נהנית היום ממגוון רחב של ליינים. שרירי וחרמן? לך לשירזי. קודר ואפל? ליין מסיבות 1984 קורא לך. מרגיש קיטשי וצבעוני? ב"גלאם או ראמה" ישמחו לשמש לך כבית זמני. לכל אחת מאותן הסצנות יש את הגיבורים שלה והקהל הנאמן שלה, ממש כמו תיאורית הזנב הארוך של האינטרנט. ממש כמו קשקושי הפוסט מודרניזם שבן כנען וחבריו כל כך קידשו ועכשיו מצרים על כך.

ובכל זאת, יש לקרוא את מאמרו של בן כנען כטקסט אזהרה. אלו הן שנים מכוננות בהיסטוריה של העיר תל אביב. דמותה הפיזית, מעוצבת כעת באלפי תוכניות בניין, והן אלו שיקבעו בסופו של דבר גם את אופייה ודמותה הרוחנית. סגירתם של פאבים שכונתיים ומעבר למתחמי בילויים מבודדים תזקין את העיר ותגרום לה לאבד את חיוניותה. הסרת התמיכה בתרבות מקומית והפקדתה בידי ההון תוביל לרדידות . אם המוזיקאים הצעירים ימשיכו להיות תלויים באולפן השקוף של קשת הם פשוט ילכו לעבוד בהיי טק. תל אביב לא מתה, אבל במובנים רבים היא נאבקת על חייה. תל אביב חשובה לישראל כמו שישראל חשובה לתל אביב. מגיבורי התרבות וחבריו של בן כנען - דן בן אמוץ, דודו גבע, עוזי וייל, דורון רוזנבלום, חמי רודנר ויזהר אשדות, נהנו ונהנים עד עצם היום, לא רק התל אביבים, אלא מדינת ישראל כולה. האינטרס לשמור על תל אביב כעל בירת המערביות, עיר הסובלנות, השפיות והליברליות הוא אינטרס לאומי. לא פחות מהאיום הגרעיני. לטיפולך מר ליברמן.

הבשורה האמיתית של ה-G20: המפגינים

נציגי הציבור האמיתיים בוועידה הכלכלית בלונדון אינם אובמה וחבריו, אלא המפגינים נגד תאוות הבצע. אפילו התקשורת כבר לוקחת אותם ברצינות

הוועידה הכלכלית הבינלאומית, הידועה יותר בשם G20 הסתיימה, ואיתה גם הפניקה שהשתוללה ברחובות לונדון. אלפי המפגינים אמנם התפזרו כבר לביתם, עייפים, אך בניגוד להפגנות בעבר, אפילו די מרוצים. השנה הפך "המאבק נגד הקפיטליזם המערבי החזירי" ,לרלבנטי יותר מתמיד, כאשר המשבר הכלכלי הגלובלי מצליח להפוך את זירת ההפגנות להטרוגנית יותר מאי פעם. לא עוד אנרכיסטים ופעילים נגד הגלובליזציה, אלא פסיפס מרתק של פעילים בתנועות חברתיות, איגודי עובדים מכל רחבי היבשת, פעילי איכות סביבה ופעילי שלום.

גם הסיקור התקשורתי העולמי זכאי השנה למחמאות. שידורים חיים, פריצות לשידור וראיונות עם המפגינים, כל זאת בניגוד למנהג המגונה להציג את המפגינים כחבורת היפים הזויים ולשמר את התפיסה השגויה כי ההתנגדות לשוק החופשי היא לא יותר מקוריוז משעשע ובעיקר פוטוגני, שלעיתים נוטה להיות אלים אבל בעיקר חסר כל השפעה ממשית ליצור שינוי.

תביטו בכל אותם מפגינים, תקשיבו להם. אלו הם הנציגים האמיתיים שלכם. אלו הם הלוביסטים שלכם בפרלמנטים השונים בכל רחבי העולם. הם ולא "נציגי הציבור" - אובמה, ברלוסקוני או סרקוזי.
על פי מחקר מקיף שערך פול הוקן, אחד מפעילי הסביבה הבולטים של העשורים האחרונים, יש כיום ברחבי העולם למעלה ממיליון ארגונים חברתיים וסביבתיים הכוללים למעלה ממאה מיליון פעילים במשרה מלאה. זהו המגזר השלישי שהפך, עם התנערות הממשלות מאחריות חברתית וסביבתית, לגוף שבמידה מסוימת מונע מהכדור שלנו להתפרק למיליארדי כדורים בודדים הדואגים איש איש לעצמו, ושסומכים אך ורק על חוקי הג'ונגל.

אותם פעילים חברתיים וסביבתיים ( שכיום מבינים שהם משרתים את אותה מטרה בעצם ולכן אין ביניהם הפרדה), נושאים בגאווה את דגל האלטרואיזם, בדיוק ההפך מהאגואיזם ותאוות הבצע של אנשי המערכת הפיננסית בניו יורק, הבנקאים הלונדונים (שנפנפו בשטרות כסף לעבר המפגינים הזועמים) ובעלי מפעלים מזהמים במפרץ חיפה.
העולם משתנה. זה קורה בכל רגע נתון מסביבכם ואתם אפילו לא שמים לב לכך. בעוד הקפיטליזם הדורסני מתפשט כמו גידול סרטני בכלכלות העולם ומביא איתו גרורות בדמות חמדנות, תחרותיות והפרטה בלתי מרוסנת, עומדים מולו יותר ויותר אנשים. הוקן כינה אותם "מערכת החיסון של האנושות". אכן, אין ספק כי הבריאות של כל אחד ואחת מאיתנו תלויה באותם מפגינים אמיצים.